דרוש לנו צו פיוס

בפרק 17 של הסדרה Transition גבעת שמואל הגעתי יחד עם אורן לתובנות על הפער שקיים בין שתי דתות. לא דברנו על הדתות המקובלות, דברנו על הפער המסוכן ביותר לעתיד כדור הארץ – בין דת הצמיחה לדת הירוקה.
קודם כל נחזור ונגדיר את עיקרי האמונה בשתי הדתות.

עקרי האמונה בדת הצמיחה
מטרת העל היא צמיחה, אין גבולות לצמיחה, והיא יכולה להמשך לעד.
צמיחה היא רצויה, אפשרית והכרחית למען השגשוג של המין האנושי וככל שהצמיחה תגדל כן ייטב, אסור לשים סייגים על הצמיחה.
האדם הוא יצור מופלא שמסוגל לגבור על כל מכשול.
כל גורם המעקב את הצמיחה יוסר על ידי שילוב של כוחות השוק, מדע וטכנולוגיה.
האושר של האדם יגדל ככל שיגדיל את צריכת המוצרים והשירותים.

עיקרי האמונה בדת הירוקה (או גבולות לצמיחה)
קיימים גבולות לצמיחה. לא ניתן לקיים צמיחה אינסופית בעולם סופי. הצמיחה תוגבל על ידי מחסור במשאבים, או כצעד יזום בכדי להקטין את ההשפעה על הסביבה.
כוחות השוק, מדע וטכנולוגיה אינם יכולים לפתור כל בעיה.
המין האנושי אינו יכול להתמודד עם כל בעיה, ואינו יכול לשקם כל נזק שיגרם לסביבה הטבעית.
האדם צריך תנאי קיום בסיסיים, אך מעבר לסף מסוים צריכה נוספת לא תגדיל את האושר.

ככל שנבחן את ההגדרות הללו נגלה שאכן מדובר בשתי אמונות שונות וסותרות ולפי דעתי ממש שתי דתות שונות.
כפי שרובכם חוויתם, דיאלוג בין שני אנשים מדתות שונות יכול להגיע לנקודה בה הוא הופך לדו-שיח של חרשים ולכן לחסר תוחלת.
כמו שבדת רגילה אדם יכול להיות ברמות שונות של אדיקות, כך גם בשתי הדתות הללו.
חשוב להבין שיש סוג מיוחד של אנשים מדת הצמיחה שהם בעלי מודעות סביבתית, הם מאמינים ברעיון שניתן לשמור על הסביבה, למנוע את התחממות כדור הארץ, אך גם להמשיך בצמיחה. כל זאת יושג בעזרת פתרונות טכנולוגיים וכוחות השוק. אולם אנשים אלו עדיין שייכים לדת הצמיחה.
רק מי שמאמין שאמנם חשוב לפתח טכנולוגיה ירוקה, אך לאורך זמן בכל זאת נגיע 'לגבולות לצמיחה' יוגדר כשייך לדת הירוקה.

מעניין לעקוב אחר דמויות מרכזיות בעולם ולבחון את המיקום שלהם ביחס לאמונה בשתי הדתות. הכתב והסופר טום פרידמן צמח בתוך דת הצמיחה (כמו רוב מוחלט של האמריקאנים ואנשי העולם כולו), אך מתגלים אצלו סדקים באמונה והרהורי כפירה שיכולים לגרום לו בעתיד להמרת דת.
במאמר ממרץ 2009 מהרהר טום את הרהורי הכפירה הבאים:
What if it’s telling us that the whole growth model we created over the last 50 years is simply unsustainable economically and ecologically and that 2008 was when we hit the wall — when Mother Nature and the market both said: “No more.”

בשבוע האחרון טום כתב על 3 פצצות מתקתקות שיש בעולמנו – הנשק הגרעיני, משבר האקלים והחוב הלאומי של ארצות הברית.
נעזוב לרגע את נושא הנשק הגרעיני (מה שממש קשה לנו כישראלים שחרדים מהפצצה האיראנית), ונבחן את פצצת החוב הלאומי. זה למעשה המכשול שמונע מאנשי שתי הדתות את הסיכוי להגיע לפתרון למשבר האקלים. אם נפעל להפחתת צריכת האנרגיה, נאט את הצמיחה ונמנע את היכולת להחזיר את החוב.
זו הבעיה מספר אחת בעולם כעת, ואין לאף אחד שמץ של מושג כיצד לפתור את הבעיה (גם לא לביל מקיבן).
כל זה קריטי ביותר בימים אלו שלפני ועידת קופנהגן.

אז מה עושים? ממשיכים במלחמות הדת חסרות הסיכוי? מרימים ידיים ומשלימים עם הרס העולם שאנו משאירים לילדנו?
כמובן שהתשובה היא שבשום אופן אסור להרים ידיים. מה שכן צריך לעשות הוא להבין שאכן מדובר בשתי דתות שונות וסותרות ושיש לאמץ מודל של 'צו פיוס' בין הדתות.
ננסה לקיים פגישת 'צו פיוס' ביני ובין עומרי בפרק הבא של הסדרה.

נ.ב. שמתם לב שלא הזכרתי 'שיא תפוקת הנפט' בפוסט, אז זהו שאני חייב. אמונה עמוקה ברעיון של 'שיא תפוקת הנפט' ובחינה של כלל האלטרנטיבות מחייבות השתייכות לדת הירוקה, וזאת עקב כך שמגבלה על צמיחה של האנרגיה הזמינה לנו היא למעשה 'גבולות לצמיחה'.