שיא תפוקת הנפט – זה החוב טמבל

נתקלתי היום בידיעה בעיתון גלובס שקשורה לנושא שאני רוצה לכתוב עליו כבר זמן מה.
קודם כל אזהרה וגילוי נאות.
אזהרה – הפוסט הזה אינו נחמד, מגניב, מתחכם, למעשה הוא הולך להיות מבאס ומפחיד.
גילוי נאות – אני לא כלכלן, לא למדתי מאקרו כלכלה, לא מנהל עסקים, רק קורס אחד בכלכלה הנדסית, אבל למדתי מספיק בעצמי בכדי לבסס את הטענות בפוסט.
וחוץ מזה, למה פוסט כלכלי באתר "שינוי ירוק"? מפני שאנחנו עוסקים פה כבר עכשיו בנושאים כלכליים כמו כלכלה אקולוגית.
קצת מאקרו כלכלה קודם, רוב המדינות המפותחות נמצאות בגרעון תקציבי בכל שנה, כלומר מפרסמות תקציב מדינה הגדול מסך ההכנסות שלהן. את הפער הן משלימות בעזרת הלוואות (אגרות חוב למשל) מהציבור, ממשקיעים זרים או ממדינות אחרות. יוצא מכך שהחוב גדל משנה לשנה. ישנן אמנם שנים של עודף תקציבי איתו ניתן קצת להקטין את החוב, אבל ככלל החוב גדל עם השנים.
אם משק בית יכנס לחוב (אוברדראפט) ויגדיל את החוב משנה לשנה, אזי הבנק יעצור מתישהו את החגיגה וידרוש החזר של החוב, והדבר יכול להוביל לפשיטת רגל של משק הבית.
למדינות יש טריק קצת שונה, הן אמנם נכנסות לגרעון ומגדילות את החוב, אבל גם צומחות, כלומר מגדילות את התוצר שלהן (GDP). המדינה נמדדת לפי יחס החוב לתוצר.
אם הגידול בתוצר הוא מספיק גדול ביחס ליצירת החוב, אזי יחס החוב לתוצר לא יגדל ואולי אף יקטן. זה משפט מאוד חשוב להבנה, תקראו אותו כמה פעמים, או תשאלו מכר המבין בכלכלה.
ככה החיים יכולים להיות יפים, צומחים קצת, יוצרים קצת חוב, והיחס חוב לתוצר נשאר סביר. אך במקרה שיחס החוב לתוצר גבוהה מדי (נדמה לי שמעל 100%) מתחילות הבעיות. גופי הדרוג מורידים את דרוג האשראי של המדינה, המלווים חוששים לקנות אג"ח של המדינה שנאלצת להעלות את הריבית על האג"ח דבר שרק יעלה את החוב בעתיד. לכן מדינות מנסות להשאיר את יחס החוב לתוצר בערך סביר.
הבעיות מתחילות בתקופת מיתון כלומר שאין צמיחה והתוצר קטן, הכנסות המדינה קטנות, והגרעון גדל.
אם המיתון קצר, מורידים את הראש קצת, מחכים שיעבור, וכשחוזרת הצמיחה מקטינים את החוב.
הבעיות מחריפות שיש מיתון ארוך (שפל) ולא מספיק להוריד קצת את הראש. כאן יש שתי כיוונים לפעול:
1) "להדק את החגורה", לקצץ בתקציב, להעלות מיסים או כל פעולה שתקטין את הגרעון. זה נשמע הדבר ההגיוני לעשות, אך מה שקורה זה שהפעילות במשק קטנה. אם לאנשים יש יותר מיסים אז לא נשאר להם כסף לצריכה, כך שלאורך זמן המיתון רק יחריף.
2) השיטה השנייה היא לפעול לפי תורתו של קיינס, שבעקבות המשבר הגדול של שנות השלושים הציע דווקא להגדיל את התקציב, להשלים עם גרעון גדול בתקציב, אבל להניע את הפעילות במשק ולחזור כמה שיותר מהר לצמיחה. כל המדינות המפותחות נוקטות השנה במדיניות הזו, ארה"ב בגרעון של 13% ישראל 6-7% וגם מדינות רבות באירופה נכנסו לגרעון.

אכן יש כבר קולות המדברים על כך שהחזרה לצמיחה היא ממש מעבר לסיבוב, כך שאין מה לדאוג.
קיים קשר הדוק בין צמיחה וצריכת אנרגיה, ואכן ראינו שהמיתון הוריד את הביקוש העולמי לנפט. ולכן חזרה לצמיחה תגרום לעליה בביקוש לנפט.
וכאן נכנס לתמונה מיודענו "שיא תפוקת הנפט" (Peak Oil). אנחנו נמצאים כבר בשיא תפוקת הנפט הזול, מה שאומר שהגדלה בביקוש לנפט לא תענה על ידי הגדלה בתפוקה אלא בעלייה חזרה של מחיר הנפט מעל 100$ לחבית. אך ערך כזה גורר להאטה בפעילות וחזרה למיתון.
מה שנקבל הוא הגדלה של החוב ללא חזרה לצמיחה, עד לפשיטת רגל של מדינות.
כל התיאוריות הכלכליות החל מאדם סמית נוצרו אחרי תחילת העידן התעשייתי, ויוצאות מתוך הנחה שנוכל להגדיל את הצריכה של דלקים פוסליים עוד ועוד, אך יש לי חשש כבד שקיינס לא לקח בחשבון אפשרות של שיא תפוקת הנפט.
אז מה עושים? האם יש בכלל פתרון? על כך בפוסט הבא.

להרחבה ניתן קרוא עוד:
כתבה בגלובס שעוסקת בחלק מהנושאים של הפוסט הזה.
ראיון עם הכלכלן הראשי של ארגון IEA.
אתר "שיא תפוקת הנפט" מתייחס לנושא.
העיתון Ynet חושש לעתיד הדולר עקב החוב הלאומי הגדל של ארצות הברית